1. אבר מן החי- אסור מן התורה לאכול אבר שנחתך מבהמה לפני שנשחטה. איסור זה נוהג בבהמה חיה ועוף הכשרים בלבד, ואין נוהג בדגים. איסור זה הוא גם לבני נח.
2. אוצר בית דין- תקנה לאספקת פירות שהשתמשו בה בזמן חז”ל ואשר חודשה בתקופתנו. בית דין המשמש כשליח הציבור, דואג לגידול הפירות בדרכים מותרות, ולאספקתם לציבור. בעל השדה המשמש כשליח בית דין מגדל את הפירות, קוטף אותם, מעבד אותם ליין ולשמן, ובית דין משווק אותם לציבור. פירות אלו קדושים בקדושת שביעית ולכן הם אסורים במכירה, אך בית דין גובה מהציבור את שכר טרחת הפועלים והוצאות השיווק.
3. אין איסור חל על איסור- חפץ שחל עליו איסור אחד לא חל עליו איסור נוסף. לדוגמא עוף שנטמא לא חל עליו איסור נבלה. בשר שבא מבהמה טמאה, לא חל עליו איסור בשר בחלב. ישנם מקרים בהם כן חל איסור על איסור אם האיסור הנוסף מוסיף יותר על הראשון או שהוא כולל דברים אחרים עמו.
4. אין מבטלים איסור לכתחילה- אסרו חכמים ליצור מצב של ביטול איסור בכוונה ע”י השלכת איסור לתוך רוב היתר. ואף אם נפל איסור כבר לתוך היתר אסור להוסיף על כמות ההיתר כדי ליצור ביטול בשישים. קנסו חכמים את המבטל איסור אם עשה כן במזיד, בכך שאסרו עליו באכילה את תוצאות הביטול.
5. אמירה לעכו”ם- אסרו חז”ל אמירה לגוי שיעשה מלאכות עבור יהודי השבת, וכן אסרו הנאה ממלאכת הגוי כאשר עשה אותה לצורך יהודי. טעם איסור זה הוא מטעם “ודבר דבר”, או כדי שלא תהא שבת קלה בעיני היהודי ויבוא לחלל אותה בעצמו. או משום ששלוחו של אדם כמותו(ולחומרא יש שליחות לנכרי) . הקילו באיסור אמירה לעכו”ם באיסורים האסורים לעשותם בשבת מדרבנן, לצורך מצוה, לדבר שיש בו צורך הרבה, או לצורך מקצת חולי.
6. אבקת חלב נוכרי- אבקת חלב המופקת מחלב עכו”ם. יש פוסקים שהתירו אבקה זו אף שהחלב עצמו אסור בשתיה, מכוון שלא הייתה בעת גזירת חז”ל, ונחשבת היא כחמאת גויים המופקת מחלב ובכל זאת אינה אסורה. ויש שאסרוה כדין החלב.
7. בהמה טהורה- בהמה שהתירה התורה באכילה, והיא זו שיש לה סימני טהרה והם מעלה גרה, מפרסת פרסה ושוסעת שסע.
8. ביטול איסור- איסור והיתר שהתערבו, כגון חתיכות בשר כשר וטרף שהתערבו זה בזה, והן דומות במראה ובטעם, בטל האיסור מהתורה אם יש רוב בהיתר נגדו שנאמר, “אחרי רבים להטות” ומהתורה יכול אדם לאכול אף את חתיכת האיסור אחרי שהתבטלה ברוב, אלא שאסרו חכמים לאדם אחד לאכול את כל החתיכות יחד, ויש אומרים שחובה אף להשליך חתיכה אחת.
9. ביטול בשישים- איסור הנותן טעם בהיתר כגון שומן איסור שהתערב במרק ירקות, חובה מהתורה שטעמו לא יורגש אף אם ממשותו בטלה ברוב, ועל כן יש צורך בכמות היתר פי שישים לבטל את טעם האיסור.
10. ביטול במאתיים- איסורים שאינם בטלים בשישים אך בטלים במאתיים והם : ערלה וכלאי הכרם שהתערבו מין במינו לדוגמא תפוח ערלה שנפל לערימת תפוחים, התערובת אסורה כל עוד אין מאתיים תפוחי היתר כנגד התפוח האסור.
11. בריה- איסור שלוקים על אכילתו אף בפחות מכזית. והוא מסוג האיסורים שאינם בטלים אפילו באלף. בריה הוא דבר מהחי כגון תולעת או חתיכת גיד הנשה (ולא גרגר חיטה), אשר אסור מתחילת ברייתו, [ולא דבר של היתר שנאסר כתוצאה מבליעת איסור], ושהוא שלם [ולא נחתך ממנו חלק].
12. ביעור מעשרות – הוצאה מן הבית של כל התרומות והמעשרות ונתינתם לבעליהם (תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר עני לעני) או לאבדם מן העולם. ועושים זאת פעמיים בשבע שנים, בערב פסח של השנה הרביעית וכן בערב פסח של השנה השביעית לחשבון שנת השמיטה. ויש אומרים שזמן הביעור הוא בערב יום טוב אחרון של פסח ברביעית ובשביעית. ואחר הביעור אומר “וידוי מעשר” כפי שאמרה תורה ביערתי הקודש מן הבית וגו’.
13. ביעור פירות שביעית- ביעור פירות שביעית לאחר שכלו מן השדה- ועניינו, לפי שאמרה תורה (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחייה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול” דרשו חז”ל כל זמן שחיה אוכלת ממין זה בשדה, אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית. הביעור נעשה ע”י הפקר בפני שלשה, וי”א שהביעור נעשה ע”י כילוי ואיבוד.
14. ביצי דגים- מותרים רק כשבאו מדג טהור, ביצי דג טמא אסורים באכילה כדין “כל היוצא מן הטמא טמא”. [ולדעת השו”ע כל שצבען שחור אסורות באכילה, לפי שידוע שבאו מדג טמא, צבען אדום מותרות באכילה לפי שידוע שבאו מדג טהור. ומ”מ יש אומרים שבזמן הזה אין לסמוך על סימנים הללו ואין לקנותן אלא בהכשר והשגחה מוסמכת].
15. בישולי גויים- גזירת חז”ל האוסרת באכילה מאכלים שבישלם הגוי, ואפילו כשידוע שהתבשיל מורכב ממאכלים כשרים בלבד אין לאוכלם מחשש שהדבר יוביל לנישואי תערובת, וכן מחשש שמא יאכילנו הגוי מאכלים אסורים. הגזירה חלה על דבר שלא נאכל חי, ובנוסף שיהיה חשוב דיו להעלותו על שולחן מלכים. כאשר הישראל מעורב בבישול [לדעת השו”ע], או בהדלקת האש [לדעת הרמ”א] התבשיל לא נאסר המאכל.
16. בשר בחלב- הוזהרנו בתורה שלש פעמים “לא תבשל גדי בחלב אמו”, ודרשו חז”ל מכאן שבעצם יש כאן שלשה איסורים: אכילה, בישול, הנאה. האיסור נוהג בבישול של חלב בהמה טהורה עם בשר בהמה טהרה אך כשאחד הצדדים טמא אין איסור. האיסור נוהג מן התורה בבשר בהמה בלבד, אבל חכמים אסרו אף בבשר עוף.
17. בשר חלק [גלאט] – בשר שלא נמצאו סרכות בריאה בעת בדיקת הריאה הנעשית אחר שחיטתו. לדעת השו”ע אם נמצאו סרכות בריאה אין לאכול את הבשר. אך הרמ”א כתב שנהגו לסמוך ולהתיר הבשר באכילה ע”י מיעוך ומשמוש הסירכות
או קילוף בציפורן וכיו”ב. [להלכה: בני ספרד שקיבלו עליהם הוראות מרן השו”ע, עליהם להקפיד לאכול רק בשר “חלק” עם חותמת כשרות ע”י בר סמכא המצביעה שהריאה נבדקה ונמצאת ללא סירכות. ובני אשכנז סומכים בזה על דעת הרמ”א].
18. בשר שנתעלם מן העין – היינו בשר שלא היה מושגח או סגור, ואסרוהו חכמים באכילה. מאחר שנתעלם מן העין חוששים שמא נטלוהו חיות או עורבים והחליפוהו בבשר טרף. וכל זה כשהניח הבשר במקום שהעופות יכולים להחליפו,
אבל אם הוא מונח במקום שאין העופות יכולים ליטלו, וכן אם היה לו סימן בבשר ומכירו, הבשר מותר באכילה.
19. בסיס לדבר האסור – מוקצה המונח על דבר היתר מקבל גם ההיתר את דיני המוקצה ואסור בטלטול גם כשהמוקצה הוסר ממנו. לדוגמא : שולחן שהיה עליו דבר מוקצה בכניסת השבת ובמשך השבת הוסר המוקצה ממנו, השולחן נותר מוקצה ואסור בטלטול, כיון שבשעת בין השמשות היה מוקצה אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות, איתקצאי לכולא יומא” . [מתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום].
20. בורר – אחת מל”ט אבות מלאכות שבת שהיו במשכן. ומהותה הפרדת פסולת מתוך אוכל. הדרך המותרת לברור בשבת היא כשבורר אוכל מתוך פסולת ביד ולא בכלי, ולאלתר כלומר לצורך שימוש מידי.
21. בשר ששהה ג’ ימים ללא מליחה – כתבו הגאונים שבשר כזה נתייבש דמו בתוכו ושוב לא ייצא הדם על ידי מליחה אלא ע”י צליה. ולכן בשר זה מותר רק בצליה ואסור לבשלו אחר צליה. שלשה ימים אלו נמנים מעת לעת. אך אם שרו את הבשר במים בתוך שלשה ימים מונים שלשה ימים נוספים משעת השריה. בשר המונח בתוך תא ההקפאה אפילו שהה עשרה ימים או יותר אין לחוש בזה שמא נתייבש דמו בתוכו, ומותר למולחו ולהדיחו ולבשלו בקדרה, אחר שיפשירו אותו.
22. גבינת עכו”ם- גבינה המיוצרת ע”י גויים מחלב כשר, בכל זאת אסרוה חכמים מטעמים שונים ובעיקר מהטעם שהיו מעמידים את הגבינה בקיבת נבילות. ואף שידוע שהעמידוה בעשבים וכדו’ שאין בהם בעיות כשרות, אסרום חכמים שלא חילקו בגזרתם. כאשר יהודי רואה את עשיית הגבינה הגבינה מותרת.
23. גיד הנשה – גיד בחלק האחורי של רגל בהמה או חיה טהורה. גיד הנשה אסור באכילה מן התורה. ולכן אחר שחיטת הבהמה מנקרים את הגיד ומוציאים אותו כחלק מהכשרת הבשר.
24. גרוף וקטום- פעולה הנעשית מערב שבת בכירה (כעין תנור ויש בראשו מקום לשפיתת שתי קדירות] וכדו’, כדי להתיר איסור שהייה, ובלי פעולות אלו קיים חשש שאדם יחתה בגחלים ויעבור על איסור תורה. בפעולות הגריפה מוצאים את הגחלים החוצה, ובקטימה מכסים אותם באפר. כיום, כיסוי האש בפח נחשב כגרוף וקטום.
25. גרמא – פעולה הנגרמת למעשה שיקרה. ביחס למלאכות שבת התירה התורה גרמא. כגון לכבות אש בעזרת כלי חרס מלאים במים שיתפקעו הכלים כאשר האש תגיע אליהם ויכבו את האש. כיום, מיושמת שיטת הגרמא לביצוע פעולות חשמליות בשבת, לצורכי ביטחון וחולים.
26. דבר המעמיד- חומר המסייע לאוכל להווצר או להשמר. חומרתו ההלכתית היא בכך שהוא מן האיסורים שאינם בטלים אפילו באלף. לכן, החומר ההופך חלב לגבינה ומקורו מהחי [רנט], או ג’לטין אשר מקריש את המאכלים ומקורו מעצמות בעלי חיים שאינם כשרים אינם בטילים אפילו באלף.
27. דבר חריף- בצל צנון וכדו’, חומרתו בדיני תערובות היא בכך שהוא בולע טעם מסכין שחתכה אותו, אף שהסכין קרה, ודבר קר בדרך כלל לא מפליט או מבליע איסורים. חומרא נוספת יש בדבר חריף, כגון שבישל דבר חריף בסיר בשרי שאינו בן יומו, לדעות מסוימות אין לאוכלו עם מאכלי חלב. וכן להיפך. [מטעם שהחריפות מעוררת ומשביחה את הטעם הפגום, להיותו נותן טעם לשבח].
28. דברים בטלים ביותר מששים – איסורים שחכמים קבעו שביטולם יהיה ביותר משישים. כגון פרי תרומה שנפל לתערובת פירות כמוהו [מין במינו] אינו בטל בששים אלא במאה ואחד. פרי ערלה שנפל לתערובת פירות [כמוהו] מין במינו אינו בטל בששים אלא במאתיים.
29. דברים שאינם בטילים אפילו באלף- איסורים שאינם בטלים בתערובת בכל כמות שהיא וזו חומרת חכמים שמהתורה בטילים הם ברוב או בשישים. בכלל איסורים אלו – דבר שיש לו מתירים, בריה, חתיכה הראויה להתכבד דבר המעמיד, דבר שבמניין ודבר חשוב.
30. דבר חשוב – דבר הנחשב בעיני אנשים חשוב. מחמת חשיבותו קבעו חכמים שאינו בטל בתערובת אפילו באלף. חכמינו מנו ז’ דברים חשובים שאינם בטילים ואלו הם: אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. וכן בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים. אך כתב השו”ע שאלו רק דוגמאות אך כל דבר חשוב אינו בטל לפי מקומו וזמנו.
31. דבר שבמנין- דבר שנמכר תמיד ביחידות ספורות, עובדה זו מראה על חשיבות החפץ ומחמת כן לדעות מסוימות איסור כזה אינו בטל בתערובת אפילו באלף.
32. דבר שיש לו מתירים- דבר האסור עכשיו ויהיה מותר לאחר זמן, כגון ביצה שנולדה בשבת ויום טוב, שאסורה בו ביום משום נולד, ולמחרתו תהיה מותרת. או תבואה חדשה לפני העומד, שלאחר העומר תהיה מותרת, קבעו חכמים שאם התערב בתוך היתר אינו בטל אפילו באלף.
33. דג טהור- דג שיש בו סימני טהרה שנתנה תורה והם סנפיר וקשקשת. אמרו חז”ל שאם יש לדג קשקשת בהכרח שיש לו סנפיר, אך אם יש סנפיר לא בהכרח שיש לו קשקשת. לפיכך המוצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר. מצא לו סנפיר, לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת.
34. דג טמא- דג אין לו סימני טהרה שנתנה תורה. כגון דג שיש לו רק סנפיר כדוגמת הכריש וכדו’.
35. דם – אסור מן התורה לאכול דם בהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, שנאמר “וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה” והאוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת. ואינו חייב כרת אלא בדם הנפש שהנשמה יוצאת בו אבל דם האברים שפירש ממקומו אינו אלא בלא תעשה. דם דגים וחגבים, אין חייבין עליהם משום איסור
דם, אך אם כנסם בכלי אסור לשתותם מפני מראית העין. אך אם ניכר שבאו מדגים כגון שיש בהם קשקשים מותר. דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם שבין השיניים בולעו ואינו נמנע.
36. דם האברים- דם בהמה חיה ועוף הנמצא בתוך האברים. דם האסור מן התורה אינו אלא אם הוא פירש ממקומו. אבל כל זמן שלא פירש מותר, לפיכך מותר לאכול בשר חי בלא מליחה, לאחר שידיח את הבשר מהדם שעל פניו. ובלבד שלא יהא בו מהחוטים שיש בהם דם, שהדם שבחוטים ככנוס ועומד בכלי הוא. מטרת המליחה/ וצליית הבשר היא להוציא דם זה כדי שלא יפרוש ממקומו בעת הבישול ויאסור את הבשר באכילה.
37. דם ביצים – דם הנמצא בביצים “מופרות” [כשיש בלול תרנגולים תרנגולות יחד נקראות הביצים “ביצים מופרות”] הביצה אסורה באכילה. במה דברים אמורים כשהדם נמצא בחלמון. אך כאשר הוא נמצא בחלבון לדעת השולחן ערוך מוציא את הדם ושאר הביצה מותרת. ולדעת הרמ”א כל הביצה אסורה. ויש מבני ספרד שנהגו בזה כדברי הרמ”א.
38. דם ביצים – דם הנמצא בביצים שאינן מופרות- ביצה שנוצרה מחום הקרקע במקום בו אין תרנגולים זכרים, [בלשון הש”ס “ספנא מארעא]. ונמצא בה דם, אסור הדם בלבד אף שנמצא בחלמון, ושאר ביצה מותרת. יש פוסקים שהחמירו לא לאכול את כל הביצה משום גדר והרחקה.
39. דמאי- מילה בארמית שפירושה “דא מאי” כלומר מה זה? מעושר או לא מעושר. דמאי הוא פרי או ירק שנקנה מעם הארץ ואין ידוע אם הוא מעושר כראוי. תיקנו חז”ל להפריש ממנו מעשרות מספק, אך תרומה גדולה אין צריך להפריש מספק מטעם שעמי הארץ מקפידים על הפרשת התרומה. [מפני שהיא חמורה ביותר, שיש בה עוון מיתה, ועוד שהוא דבר מועט, שחיטה אחת פוטרת כל הכרי] . בדמאי הקלו חז”ל מספר קולות שאינן נוהגות כיום. הפירות המסופקים אצלנו נחשבם ספק טבל.
40. הטמנה – הטמנה היא גזירת חכמים לאסור לכסות את הסיר ולהטמינו. הטמנה האסורה בערב שבת היא רק בכיסוי הוסיף הבל [הפולט חום מחמת עצמו]. לעומת זאת הטמנה בשבת חמורה ממנה ואסורה אף בדבר שאינו מוסיף הבל[אינו פולט חום עצמי].
41. הגעלת כלים- אופן הכשרת כלים אשר נבלע בהם איסור, יש להכשירם לשימוש ע”י הוצאת האיסור הבלוע בהם. הגעלה מלשון הפלטה. כלל ההכשרה הבסיסי הוא “כבולעו כך פולטו” כלומר באותה צורה אשר בלע הכלי את האיסור, כך יש להכשירו.
42. הפרשת חלה- ציותה תורה להפריש חלה מכל עיסה העשויה מחמשת מיני דגן שנאמר “ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה” (במדבר טו, כ). ודינה כתרומה גדולה שניתנת לכהן טהור. בזמננו שכולנו טמאי מתים ואין הכהנים טהורים, דין החלה בשריפה או באיבוד בדרך כבוד. ושיעורה בזמן הזה בכל שהוא, וי”א ששיעורה בכזית. הפרשת חלה נוהגת גם בחו”ל בכדי שלא תשתכח תורת חלה.
43. הפרשת תרומות ומעשרות- פעולה המתירה איסור טבל. הפרשת תרומות ומעשרות כוללת שני חלקים. שלב ראשון: קריאת שם לתרומות ומעשרות והיא שלב אמירת הנוסח. שלב שני : נתינת המתנות בפועל – לכהן (בזמן הבית, ובזה”ז
בתרומת שמן שרשאי הכהן ליהנות ממנו בעת כילויו), ללוי, ולעני. שלב זה אינו מתבצע בספק טבל.
44. הדחת בשר ועוף – השלב הראשון והאחרון במליחה. הדחה ראשונה נעשית מכמה טעמים ובהם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מליחה. ולטעם זה אין די בשטיפת הבשר אלא יש לשרותו במים חצי שעה. טעם נוסף: ההדחה באה להעביר את לכלוך הדם שאם לא כן יתמלא המלח ממנו ולא יהיה כח במלח להוציא דם. ולטעם זה אם קינח הבשר
במטלית מיד לאחר השחיטה כשהבשר עדין חם יועיל בו הקינוח. הדחה אחרונה- נועדה כדי לשטוף את המלח שמלא בדם, וקודם השטיפה ינפץ המלח מעל הבשר.
45. הוצאה מרשות לרשות- אחד מל”ט אבות מלאכות בשבת. אסור להוציא משא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן אסור מהתורה להכניס משא מרשות הרבים לרשות היחיד. חכמים אסרו פעולות אלו אף מרשות היחיד לכרמלית ולהיפך.
46. היתר מכירה- היתר שהתירו רבנים לפני כמאה שנה ויותר למכור שדות בארץ ישראל לגוי ובכך מופקעת הקדושה בשדות אלו, ומותר לבצע בהם עבודות הקרקע כבשאר השנים, כיון שהשדה מכורה לגוי. ומותר לסחור בפירות אלו כרגיל. ובירקות הגדלים בקרקעות אלו אין בהם איסור ספיחין. בעיקר ההיתר פקפקו רבים מהפוסקים ולכן יש שאין סומכים על היתר זה בשביעית.
47. זיעת אוכלין- אדים מאוכל או ממשקה בזמן שמתחממים ודינה כאוכל עצמו. לכן אדי חלב שנבלעים בבשר דינם כחלב עצמו המתערב בבשר.
48. זרוע לחיים וקיבה- מצות עשה על כל אדם השוחט בהמה טהורה ליתן ממנה לכהן “זרוע ולחיים וקיבה” שנאמר (דברים יח, ג) : “וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה” והם אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה הניתנות לכהנים. מצוות הזרוע והלחיים והקיבה נוהגת אף בזמן הזה, והיא תקפה בכל מקום בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ויש אומרים שאין חוב לתתם בחו”ל, ועל כן אנשי חו”ל פטורים מנתינה זו, וכן המנהג.
49. חלב עכו”ם – חז”ל אסרו חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואה את החליבה. וזאת מחשש שמא עירב הגוי בתוך החלב חלב מבהמה טמאה. נחלקו הפוסקים האם גזירה זו קיימת גם במקום בו לא קיימות בהמות טמאות. וכן נחלקו בדין חלב גויים הנחלב בפיקוח ממשלתי האוסר עירוב חלב טמא, האם גם הוא בכלל האיסור.
50. חמץ – איסור תורה הנוהג בשבעת ימי הפסח. החמץ אסור באכילה ובהנאה, והאוכלו ענוש כרת. וכן אסרה תורה על הימצאותו ברשותנו ובגבולנו . האיסור נאמר על הנעשים מקמח של אחד מחמשת מיני דגן – והם חיטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון – שנילוש במים, או במשקים שדינם כמים, ושהה עד שהחמיץ. חמץ חמור משאר איסורים שבתורה שאיננו בטל בתערובת אפילו באלף כאשר התערב בתוך ימי הפסח. וכן “נותן טעם לפגם” אסור בפסח לדעות מסוימות, מה שאין כן בשאר איסורים.
51. חדש – תבואה חדשה מחמשת מיני דגן אסורה באכילה מן התורה לפני הקרבת העומר בט”ז בניסן שנאמר (ויקרא פרק כג יד) וְ לֶ חֶ ם וְ קָ לִ י וְ כַ רְ מֶ ל לֹא תֹאכְ לוּ עַ ד עֶ צֶ ם הַ יּוֹם הַ זֶּ ה עַ ד הֲ בִ יאֲ כֶ ם אֶ ת קָ רְ בַּ ן אֱ לֹהֵ יכֶ ם חֻ קַּ ת עוֹלָ ם לְ דֹרֹתֵ יכֶ ם בְּ כֹל מֹשְׁ בֹתֵ יכֶ ם:
כיום שאין בית המקדש קיים אסור לאכול מתבואה חדשה עד עבור יום ט”ז בניסן ובחו”ל עד עבור יום יז’ בניסן. המדד להיתר התבואה הוא השרשה לפני ט”ז בניסן. לכן תבואה שהשרישה לפני ט”ז בניסן מותרת אף אם נקצרה לאחר מכן. חדש נוהג מן התורה בין בארץ ובין בחוצה לארץ, בין בשל ישראל ובין בשל נכרים.[למעט דעת מסויימות הסוברות שאינו
52. חזרה – חזרה היא דין דרבנן, ועניינה שאין להחזיר תבשיל בשבת לאחר שהוסר ממנו אא”כ יתקיימו מספר תנאים. ואלו הם: האוכל חייב להיות מבושל כל צורכו, אם הוא לח הוא חייב להית חם. הכירה עליו הוא מוחזר חייבת להיות גרופה וקטומה. אין להניחו על גבי קרקע, ויש אומרים שצריך לאוחזו בידו ושתהיה דעתו מראש להחזירו. מכך שיש צורך בתנאי חזרה משמע שנתינת אוכל אפילו על אש מכוסה ואפילו כשהאוכל מבושל – אסורה משום “מיחזי כמבשל” כלומר הדבר נראה כפעולת בישול.
53. חֵ לֶב – חלב (בצירי) של בהמה אסור באכילה, האוכלו עובר בלא תעשה, שנאמר: “כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו” האוכלו במזיד, חייב כרת, אכלו בשוגג חייב חטאת, כדין כל חייבי כריתות. החלב נמצא בעיקר בחלק האחורי של הבהמה,(ויש שנמנעים מסיבה זו מלאכול את החלק האחורי, ובפרט בשל כבש, מפני הקושי שיש בניקורו) ובחלקים מסויימים בחלק הקדמי, ובאברים הפנימיים כגון: בטחול, ובכליות, ובמעיים, ועוד. ולכן אין לאכול מבשר הבהמה אלא לאחר שניקרו את החלב על ידי מנקר מומחה וירא שמים.
54. חתיכה הראויה להתכבד- חתיכת בשר של איסור שהתערבה בחתיכות בשר של היתר. אף שמהתורה בטילה היא ברוב, מדרבנן אינה בטילה אפילו באלף, מפאת חשיבותה שראויה לכבד בה אורחים. יש אומרים שחייבת היא להיות ראויה לאכילה, ויש שאמרו שגם תרנגולות עם נוצות נחשבת חתיכה הראויה להתכבד.
55. חנ”נ – חתיכה נעשית נבילה- חתיכת בשר שבלעה חלב ונאסרה, ואחר כך נפלה לסיר מלא חתיכות בשר, אין משערים בשישים כנגד החלב המקורי שאסרה, אלא צריך פי שישים כנגד כל חתיכת הבשר שנאסרה, שאנו אומרים כל הבשר בחתיכה נעשה נבילה מחמת החלב שאסרו, ולכן יש לשער כנגד כולו. וכל זה בבשר וחלב, אבל בשאר איסורים נחלקו השו”ע והרמ”א אם נאמר בו הדין “חתיכה נעשית נבילה”.
56. חמירא סכנתא מאיסורא- דברים שיש בהם סכנה חמורים יותר מאיסורי תורה. לדוגמא: במשקים מגולים שיש חשש שהטיל בהם הנחש ארס, צריך להחמיר בספיקם יותר מבספק איסור. וכן ביחס לנטילת ידיים, אף שאין חובה לשטוף ידיים בין תבשיל של גבינה לתבשיל בשר, אך בין דגים לבשר חובה לשטוף ידיים מפני הסכנה.
57. טבל – מילה בארמית שפירושה המילולי הוא “טב לא” כלומר לא טוב, משמעות המושג היא שכל פרי או ירק שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נקרא טבל עד שיופרשו ממנו כל התרומות והמעשרות השונים. טבל שלא הפרישו ממנו תרומה גדולה או תרומת מעשר, האוכלו חייב מיתה בידי שמים. טבל שהפרישו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אך לא הפרישו ממנו מעשר שני או עני, האוכלו עובר על איסור לאו, אך אין מיתה בידי שמים.
58. טבילת כלים – כלי המשמש לסעודה אשר נקנה מגוי חייב בטבילה במקווה. לדעת רוב הפוסקים חיוב טבילה זו הוא מן התורה. בד”א בכלי מתכת, אבל כלי זכוכית לכו”ע אינו אלא מדרבנן. ושאר הכלים כגון כלי פורצילן וכלי פלסטיק וכדו’ יש המצריכים טבילה בלא ברכה. וטעם הטבילה היא כדוגמת גר אשר נכנס לקדושת ישראל. שימוש בכלי שאינו טבול אינו אוסר המאכל.
59. טעם כעיקר- טעם איסור נחשב כאילו עיקר האיסור התערב ואוסר המאכל מהתורה. לכן אוכל שנתבשל בסיר שבלוע בו איסור והאוכל קיבל את טעם האיסור אסור באכילה מהתורה כאילו התערב בגופו של איסור.
60. טריפה – בהמה חיה ועוף שיש באחד מאבריהם נקב או מכה שסופם למות מחמתו. הדבר אוסר אותם באכילה אף אם נשחטו כדין. ושמונה מיני טרפויות הן שנאמרו למשה מסיני וסימנם: ד”ן חנ”ק נפ”ש; דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה. ומכלל אלו יצאו 70 מיני טרפות הכלולים באלו שמנינו.
61. יד סולדת בו – רמת חום הקובעת את שלב הבישול ביחס לאיסורי שבת והלכות כשרות אחרות. והוא החום בו היד חוזרת אחורה מחמת החום. מקובל בפוסקים שזו טמפ’ של 45 מעלות צלזיוס. לדוגמא איסור שנפל להיתר אוסר אותו רק מחום של יד סוללת בו.
62. יין נסך וסתם יינם- יין שניסכו גוי לעבודה זרה אסור בהנאה מן התורה. סתם יינם הוא יין שגוי יצר אותו או שנגע ביין של יהודי בלי כוונה לעבודה זרה. סתם יין אסור מדרבנן מחשש חתנות וכן מחשש דמיונו ליין נסך. סתם יינם אסור בהנאה כיין נסך עצמו. כדי שיאסר היין צריך שהגוי ידע שנוגע ביין ולא במשהו אחר, וכן שיכוון לשם נגיעה. יין מבושל לא נאסר במגע הגוי. ולגבי יין מפוסטר רבו הפוסקים להחשיבו כיין מבושל שאינו אוסר היין במגעו.
63. יד שחט דם- יין, דבש, שמן זית, חלב, טל, דם, מים. שבעה משקים שמהתורה מכשירים לקבל טומאה.
64. כבוש כמבושל – שהייה של איסור והיתר בתוך נוזל במשך 24 שעות אוסרת את ההיתר, על אף ששניהם קרים. שהכבוש נחשב כמבושל לעניין פליטה ובליעה. וכל זה בשאר איסורים אבל בבשר וחלב אינו נאסר מן התורה אלא מדרבנן משום ש”דרך בישול אסרה תורה” וכבישה אינה דרך בישול.
65. כבולעו כך פולטו – כלל בהכשרת כלים, משמעותו היא שבאותה צורה בה נבלע האיסור כך יש להפליטו. לכן, שפודים ואסכלאות שבלעו איסור בעודם על האש, יש להכשירם ע”י ליבון על האש. כלי שבלע איסור בכלי ראשון על האש, חובה להכשירו בהגעלה בכלי ראשון שעל האש. כלי סעודה כגון צלחת שבלעה בעירוי או בכלי שני כך גם תהיה הכשרתה בעירוי מכלי ראשון או בכלי שני.
66. כלי שמלאכתו לאיסור – אחד מסוגי המוקצה. כלי המיועד למלאכת איסור בשבת כגון פטיש האסור בטלטול בשבת וביו”ט. מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. “לצורך גופו” היינו לשימוש היתר בכלי כגון לפצח אגוזים בעזרת הפטיש וכדו’. וכן מותר לטלטלו “לצורך מקומו” דהיינו שצריך למקום הכלי כדי להשתמש באותו מקום.
67. כדי קליפה – שיעור הבלעת איסור בהיתר והוא כשיעור שתוכל לרדת כל הקליפה החיצונית יחד. לדוגמא בשר חם הנופל לתוך חלב קר נאסר בשיעור כדי קליפה. איסור והיתר שנמלחו יחד נאסר ההיתר בשיעור של כדי קליפה.
68. כדי נטילה – שיעור הבלעת איסור בהיתר והוא כעובי אצבע. לדוגמא – חתך צנון בסכין בשרית [שיש עליה שומן או שבלוע בה טעם הבשר], בולע הצנון בשיעור של כדי נטילה וצריך להסירו כדי להשתמש עם שאר הצנון בחלב.
69. כלי בן יומו – כלי שבלע איסור תורה או איסור דרבנן ולא עבר על הכלי 24 שעות מאז בליעת האיסור בו, בזמן זה המבשל היתר בתוך הכלי, בולע ההיתר את הטעם הבלוע בכלי ונאסר מחמתו אלא אם כן טעם האיסור אינו מורגש בהיתר [כשיש שישים כנגדו].
70. כלי שאינו בן יומו – כלי שעברו עליו 24 שעות מאז בליעת האיסור בתוכו. אוכל המתבשל בכלי שאינו בן יומו מותר באכילה בדיעבד, מפני שהטעם הנבלע באוכל היינו טעם פגום. שהתורה לא אסרתו. ואף שבדיעבד המאכל מותר באכילה מכל מקום הכלי צריך הכשר ואין לבשל בו עד שיכשיר הכלי כדינו וכפי דרך שימושו[ליבון/ הגעלה/ עירוי].
71. כלי גויים – כלים שנקנו מאת הגוי. כאשר יהודי קונה מגוי כלים חדשים חייבים להטבילם במעיין או מקווה . ואם קונה כלים ישנים שהיו בשימוש אצל הגוי חייבים להכשירם קודם ע”י ליבון/ הגעלה, ויש לעשות את ההכשר [ליבון/ הגעלה] לפני הטבילה. ויש אומרים שאם טבל קודם שהכשירם לא עלתה להם טבילה שהרי כטובל ושרץ בידו.
72. כיסוי הדם – מצוה מן התורה לכסות דם חיה או עוף בעפר אחר שחיטתם שנאמר (ויקרא פרק יז -יג) וְ אִ ישׁ אִ ישׁ מִ בְּ נֵ י יִ שְׂ רָ אֵ ל וּמִ ן הַ גֵּ ר הַ גָּ ר בְּ תוֹכָ ם אֲ שֶׁ ר יָ צוּד צֵ יד חַ יָּ ה אוֹ עוֹף אֲ שֶׁ ר יֵ אָ כֵ ל וְ שָׁ פַ ךְ אֶ ת דָּ מוֹ וְ כִ סָּ הוּ בֶּ עָ פָ ר: לפני הכסוי מברכים אקב”ו על כיסוי דם בעפר. וצריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה ע”מ לכסות את הדם. השוחט ונתנבלה בידו או שנמצא טריפה פטור מלכסות.
73. כלי ראשון – כלי העומד על האש או שהיה על האש והוסר ממנו. וחום האוכל הוא מעל חום יד סולדת בו, מבשל מן התורה. ומבליע בכולו, כגון אם נפל מאכל של היתר לתוך מאכל של איסור הנמצא בכלי ראשון כולו אסור.[באופן שאין ששים כנגדו].
74. כלי שני – כלי שהעבירו אליו את תכולת הכלי הראשון, [כגון כוס או צלחת]. אף שחום האוכל הוא מעל חום שהיד סולדת בו. אינו מבשל בשבת.[כיון שאין דפנותיו חמים המאכל הולך ומתקרר ואינו מבשל]. למעט “קלי הבישול” שמתבשלים אף בכלי שני. אך לדעות מסוימות בכוחו להבליע ולהפליט איסורים בכולו.
75. כלי שלישי – כלי שהעבירו אליו את תכולת הכלי השני, ביחס לשבת נחלקו הדעות האם בכוחו לבשל דברים המתבשלים בקלות. ומחלוקת זו קיימת גם בשאר איסורים.
76. כל דפריש מרובא פריש – כל דבר הפורש מניחים לומר שפרש מהרוב. לכן, אם מצא בשוק חתיכת בשר מושלכת וספק מאיזה חנות בא הבשר, אם רוב החנויות בשוק מוכרות בשר כשר, הבשר מותר באכילה. שאנו תולים לומר שמקור החתיכה באה מחנות המוכרת בשר כשר.
77. כל קבוע כמחצה על מחצה דמי – איסור שנלקח ממקום מסוים והמקום ממנו נלקח ידוע, באופן זה אנו אומרים “כל קבוע כמחצה על מחצה דמי” כלומר אף אם יש תשע חנויות המוכרות שחוטה ורק אחת מוכרת נבילה ואינו זוכר מאיזה מהם לקח
את הבשר, ספיקו אסור אף שרוב חנויות מוכרות בשר כשר. מכיוון שהספק נולד במקום הקביעות שהיא החנות עצמה.
78. כרמלית- אחד מד’ רשויות שבת. והיא רשות שאסרוה חכמים שאינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד. כרמלית מלשון כר- מל. כלומר, לא בשל אך גם לא נא. אסרו חכמים הוצאה והכנסה מרשות היחיד לכרמלית ולהיפך. וכן אסרו העברת ארבע אמות בכרמלית כשם שאסרה תורה ברשות הרבים.
79. ליבון קל – צורת הכשרה לכלי. שיעורה הוא שיחמם את המתכת מצד אחד עד שיישרף קש מצידו השני. ליבון קל בניגוד להגעלה אינו מפליט את האיסור החוצה מהכלי אלא שורף אותו. להלכה, ליבון זה מועיל רק לכלי החייב הגעלה ולא ניתן לעשות לו הגעלה מפני שיש בו לכלוך, או מפני גודלו וכדו’.
80. ליבון חמור- צורת הכשרה לכלי שבלע איסור ישירות מהאש כגון שפוד שצלו עליו בשר, או תבנית שאפו עליה חמץ. שיעור ליבון חמור הוא עד שיאדים הכלי או עד שיצאו ממנו ניצוצות. יש האומרים שכיום חום זה הוא 350 מעלות צלזיוס.
81. מליחה- פעולה הנעשית בבשר אחר שחיטתו כדי להוציא את דם האברים האסור באכילה כשפירש ממקומו. פעולת מליחה כוללת הדחה ראשונה, מליחה, והדחה אחרונה.
82. מאכל בן דרוסאי – כמות בישול של אוכל שנקבעה לפי שודד שהיה אוכל את מאכלו בטרם התבשל די צרכו. שיעור זה הוא שליש מכמות בישולו המלא או חצי מבישולו המלא לדעות אחרות. ביחס לבישולי גויים אם בישל יהודי את האוכל כמאכל בן דרוסאי והגוי המשיך לבשלו נחשב בישול ישראל. ביחס לשהייה בשבת אם היה האוכל מבושל כמאכל בן דרוסאי לדעת הרמ”א מותר להשהותו על כירה שאינה גרופה וקטומה. ולדעת השו”ע אף שהתבשל כמאכל
בן דרוסאי אין להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אא”כ הוא מבושל כל צורכו ומצטמק ורע לו.
83. מכירת חמץ – הקנאת החמץ לגוי לימי הפסח. ומשעבר עליו הפסח ברשות הגוי, החמץ מותר באכילה ובהנאה. בעבר היו מעבירים בפועל את החמץ לגוי. כיום החמץ נשאר נעול בבית היהודי והחמץ עצמו מוקנה לגוי במספר דרכי קנין.
84. מליח כרותח – איסור והיתר ששהו יחד במלח נאסר ההיתר מחמת האיסור אף ללא חום. מליח כרותח אוסר בשיעור של כדי קליפה. אך אם האיסור או ההיתר שמנים אוסר את כל ההיתר בגלל כח השומן להתפשט בכל החתיכה.
85. מוקצה – גזירת חכמים לא לטלטל סוגי דברים מסוימים בשבת ויו”ט ובכללם דברים שאין בהם שימוש כלל, או שהם כלים יקרים, או כלים שמלאכתם לאיסור. וארבע סוגי מוקצה עיקריים הם: מוקצה מחמת חסרון כיס, מוקצה מחמת גופו, כלי שמלאכתו לאיסור. בסיס לדבר האסור. היינו אם הונח מוקצה על דבר היתר בערב שבת, אין לטלטל את הבסיס בשבת, אף שהמוקצה הוסר ממנו בשבת.
86. מוקצה מחמת חסרון כיס – כגון סכין של מילה וסכין של שחיטה, דהיינו שבעליו מקפיד עליו שלא יפסד או יתקלקל. אין לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו.
87. מוקצה מחמת גופו – דבר שאין בו שום שימוש בשבת ולכן נאסר בטלטול כגון אבנים, וקנים, וחול, מת, ובעלי חיים. קליפות וגרעינים שאינם ראויים למאכל אדם או בהמה.
88. מצטמק ורע לו – אוכל שהגיע לשלב בישול כזה שתוספת חום תצמק אותו והדבר אינו נוח לבעליו. כגון בשר מבושל מאוד שתוספת בישול תשרוף אותו. או מים רתוחים שתוספת חום תגרום לאידוים המהיר. אוכל כזה מותר בשהייה מערב שבת אף על כירה שאינה גרופה וקטומה.
89. מצטמק ויפה לו – אוכל שהגיע לשלב בישול כזה שתוספת חום תשבח אותו. כגון חמין מבושל אשר תוספת בישול רק משביחה אותו, אוכל כזה אסור בשהייה מערב שבת לדעת השו”ע, מחשש שמא יחתה בגחלים למהר את בישולו, אלא אם כן משהה אותו על גבי כירה גרופה וקטומה.
90. מעשר ראשון – עשירית מהפירות אחרי שהפרישו מהם תרומה גדולה. מהתורה ניתן ללוי והוא הנקרא “מעשר ראשון”. הלוי מפריש ממעשר זה עשירית לכהן והוא נקרא תרומת מעשר. מעשר ראשון מותר באכילה לזרים. כיום יש הנוהגים לא לתת אותו ללוים אף כשהוא בא מטבל ודאי, מפני שיש ספק בחזקת הלווים.
91. מעשר שני – עשירית מהפירות אחר שהפרישו מהם תרומה גדולה ומעשר ראשון. מעשר שני נוהג בשנים א’ ב’ ד’ ה’, לשמיטה. מעשר שני נאכל בירושלים לבעליו או שמחללו על כסף ובכסף קונה אוכל בירושלים. כיום אסור לאוכלו בירושלים, ואחרי קריאת השם מחללים אותו על מטבע בערך פרוטה ואחר כך הוא מותר באכילה.
92. מעשר עני- עשירית מהפירות אחרי שהפרישו מהם תרומה גדולה ומעשר ראשון. מעשר שני נוהג בשנים ג’ ו’ לשמיטה במקום מעשר שני. מעשר זה ניתן לעני שהוא מי שאין לו מאתים זוז לשנה כלומר מי שאינו מסודר בפרנסתו. כאשר מופרש על פירות שהם ספק טבל אין חובה לתת אותו לעני.
93. מקום פטור –אחת מד’ רשויות שבת. מן התורה מותר להוציא ולהכניס ממקום פטור לרשות הרבים ולרשות היחיד, ומהם אליו. מקום פטור הוא מקום הנמצא ברשות הרבים גובהו מעל ג’ טפחים ושטחו פחות מד’ על ד’ אמות.
94. נבילה – בהמה חיה ועוף שמתו או שנשחטו שלא כדין. איסור אכילת נבילה הוא מהתורה. ונאמרו מספר חילוקים בין נבילה לטריפה. נבילה מטמאת את הנוגע בה מה שאין כן טריפה שאיננה מטמאה את הנוגע בה. וכן לעניין איסור “אותו ואת בנו” – השוחט בהמה ונתנבלה בידו מותר לשחוט את בנה באותו היום, מה שאין כן בטריפה.
95. נותן טעם לשבח – איסור הנותן טעם טוב בהיתר, כגון בשר טרף בתוך ירקות. ובאופן זה אסרה תורה את הטעם הבא מן האיסור.
96. נותן טעם לפגם – איסור הנותן טעם פגום (שאינו טוב) בהיתר, כגון: חומץ מיין נסך שהתבשל עם גריסים ופגם טעמם. טעם כזה לא אסרה תורה והגריסים מותרים באכילה. וכן שקצים ורמשים ויתושים שאדם בודל מהן לרוב מיאוסם, ונפלו לתבשיל והוציאום, אין המאכל נאסר, מפני שטעם היוצא מהם פגום ואינו אוסר. כך גם דין טעם הנפלט מקדירה שאוסר רק בתוך כ”ד שעות אחרונות מהבישול, אך אחרי כ”ד שעות אינו נאסר.
97. נ”ט בר נ”ט –כאשר מתבשל מאכל סתמי פרווה בכלי בשרי נקי, מותר לאוכלו עם חלב. מפני שהטעם שקיבל המאכל הפרווה מהכלי של בשר הוא טעם קלוש ומוחלש. שהטעם עבר שני שלבים מהאוכל הבשרי לסיר ומהסיר למאכל הפרווה. וזה משמעות נ”ט בר נ”ט – נותן טעם בן נותן טעם.
98. נטע רבעי- פרי בשנה הרביעית לנטיעתו לאחר תום ג’ שנות ערלה הוא הנקרא “נטע רבעי” בזמן שבית המקדש היה קיים, היה נאכל בירושלים הפרי או תמורתו הכספית. כיום אסור לאוכלו בירושלים ועל כן פודים אותו על מטבע השווה פרוטה. בחוץ לארץ נחלקו הפוסקים ולדעת השו”ע דין רבעי נוהג אף בחוץ לארץ. וי”א שנוהג רק בכרם ולא בשאר אילנות.
99. ספיחים – גזירת חכמים בירקות תבואה וקטניות, שאף מה שגדל בשביעית מעצמו אסור. וזאת מחשש שמא יזרע אותם האדם ויאמר שגדלו מעצמם. ספיחים שהתבשלו עם היתר אוסרים את ההיתר בנותן טעם. בירקות שגדלו אצל הנכרי לא גזרו עליהם חכמים גזירת ספיחים. מכוון שהנוכרי אינו מצווה על שביתת הארץ. לדעת הרמב”ן וכך פוסקים רבים ירקות שצמיחתם התחילה בשנה הששית לא נאסרו בגזירה זו.
100. ספק טבל – פירות המצויים כיום ובאו ממקום שספק לנו אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. דינם שקוראים שם לכל התרומות ומעשרות [בניגוד לדמאי שבו אין צורך להפריש תרומה גדולה] ללא ברכה, ואין נותנים את המעשרות ללוי ולעני. שאנו אומרים להם “המוציא מחבירו עליו הראיה”.
101. עד אחד נאמן באיסורים – נאמנות שנתנה תורה ליהודי כשר, איש או אישה, להעיד בנושאי איסור, כגון ביחס לכשרות המאכלים, הפרשת תרומות ומעשרות, ועוד.
102. עילאה גבר- העליון גובר – איסור שנפל לתוך היתר לדעה האומרת עילאה גבר אף אם ההיתר שלמטה קר האיסור שבא מלמעלה מחמם אותו ואוסרו. להלכה אנו פוסקים שתתאה גבר ולכן במקרה זה ההיתר לא נאסר.
103. עירובי חצירות – תקנה דרבנן המערבת את כל בני החצר והופכת אותם לרשות אחת גדולה. בלי ערוב חצרות אסרו חכמים לבני החצר להוציא מהבית לחצר ולהיפך. שמא יוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים ויעברו על איסור תורה.
[וע”י שיתערבו במאכל אחד, מראים שכולם נעשו רשות אחת, ובמעשה הזה לא יבאו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד
לרשות הרבים]. ערוב נעשה על ידי נתינת כמות פת כלשהיא מכל אחד מבני החצר.
104. עירובי תחומין – תקנה דרבנן המאפשרת לאדם להרחיב את תחום האלפים אמה לאותו כיון בו הוא קנה שביתה בערב שבת בין השמשות. עירוב תחומין נעשה או ע”י נוכחות האדם במקום העירוב בערב שבת. או ע”י הנחת מזון ב’ סעודות במקום זה בערב שבת.
105. עירוב תבשילין – תקנה דרבנן המאפשרת לבשל מיו”ט לצורך יום שבת החל בסמוך לו. עירוב תבשילין נעשה ע”י הנחת תבשיל ופת מערב יו”ט באופן שיהיו אצל האדם עד תום היו”ט.
106. עירוי – שפיכת נוזל חם הבא מכלי ראשון על אוכל. ביחס לשבת עירוי מבשל כדי קליפה, וכן ביחס לאיסור בשר בחלב. ביחס לאיסור הנשפך על היתר להלכה אוסר את ההיתר בשיעור של כדי קליפה.
107. ערלה – פרי הגדל בעץ בתוך שלש שנותיו הראשונות נקרא פרי ערלה ואסור באכילה ובהנאה. לכן, אסור למכור אותו לנכרים, ויש להשמידו. שנות ערלה מסתיימות בט”ו בשבט אחר עבור ג’ שנים לנטיעה. ורק פרי שחנט אחר ט”ו בשבט של הרביעית אינו ערלה אך אז דינו כנטע רבעי. לעיתים די בפחות משלוש שנים שלימות, וכגון שנטע בתקופת האביב קיץ.
108. פרווה – מאכל סתמי שאין בו בשר או חלב. מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי/חלבי דינו כנ”ט בר נ”ט, שלדעות מסוימות מותר בחלב ממש ולדעות אחרות מותר רק בכלי חלב. לכל הדעות אין חובת המתנת שש שעות אחר אכילת מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי נקי.
109. פת עכו”ם – חז”ל אסרו פת שנאפתה ע”י גוי אף במקרה שאין בפת בעיות כשרות אחרות [שומן מן החי, תולעים בקמח ותוספים אסורים] וזאת מחשש קירבה שתוביל לחתנות. בגלל הקושי בגזירה זו מצינו בפוסקים קולות בגזירה: יש שהקלו בפת שנאפתה ע”י אופה מקצועי [פת פלטר] כיון שאין בזה קירבה, ויש שהקילו אף לקנות מאדם שאינו פלטר כשאין פת אחרת, ויש מקומות שהגזירה לא התקבלה בהם כלל ולא נהגו כלל באיסור זה.
110. פסיק רישא ולא ימות – כלל שפירושו המילולי הוא האם ניתן לחתוך את ראש העוף בלי להמית אותו? משמעותו ההלכתית היא שאם אדם עושה פעולה אחת ואינו מתכוון לתוצאה הנלווית, אך היא תקרה בוודאות, נחשב שהוא עושה את התוצאה הנלווית אף שלא התכוון לכך. לדוגמא : אסור לפתוח דלת מקרר אף אם אינו מתכוון להדלקת האור משום שהדלקת האור היא פסיק רישא. וכל שהוא בכלל “פסיק רישא” אסור לעשותו בשבת, אף שאינו מתכוון לעשיית המלאכה.
111. פרוטה חמורה – פרוטה שמחללים עליה מעשר שני צריך שיהיה בה חילול של חיוב גמור ויהיה בו לכה”פ שיעור פרוטה. – פירוש אם שווי ה”מעשר שני” שהפריש הוא פחות משוה פרוטה אין מועיל חילול על מטבע אפילו יש
בו שווה פרוטה, אלא אם כן יש בו ‘פרוטה חמורה’, והיינו מטבע שחללו עליה בעבר מעשר שני שהיה בו שווה פרוטה. ובכדי שיוכל לחול על המטבע אף מעשר של דגן תירוש ויצהר (החייבים מן התורה לכל הדעות) שאין בו שווה פרוטה, צריך שיחללו במטבע שוה פרוטה של מעשר שני מדגן תירוש ויצהר החמורים. ולאחר שיש בידו “פרוטה חמורה” שחילל עליה מעשר שני “ודאי” שוה פרוטה, מדגן תירוש ויצהר. מעתה כדי יוכל לחלל על המטבע שבידו כל מעשר שני ואפילו בפחות משוה
112. צביעה באוכלין – אסור מהתורה לצבוע בשבת, אך באוכלים נפסק להלכה ש”אין צביעה באוכלין” ומטעם זה מותר לתת כרכום וכדו’ בתבשיל ואין לחוש בזה לאיסור צובע. [ואם כוונתו לצבע בלבד, ולא לטעם, נחלקו הפוסקים אם הוא מותר בשבת].
113. צומת הגידים- גידים ברגלי הבהמה והעוף אשר אם נקרעו או ניטלו הדבר מטריף את הבהמה והעוף. בבהמה יש ג’ גידים,
אחד עב ושנים דקים. נחתך העב לבדו, מותרת, שהרי נשארו שנים. נחתכו השנים הדקים מותרת, שהרי העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטו. נחתך רובו של כל אחד מהם, טריפה. בעוף יש שש עשרה גידים ואם נפסק רובו של אחד מהם, טריפה. כיום בגלל ריבוי הבעיות בצומת הגידים בודקים את צומת הגידים בבדיקה חזותית, יש הבודקים במישוש חיצוני. והמהדרים בודקים ע”י חיתוך ומישוש הגידים עצמם.
114. צליית בשר וכבד – דרך המתירה את הבשר באכילה ומוציאה ממנו את דמו מלבד מליחה. וכל זה בבשר, אך בכבד כיון שיש בו ריבוי דם הדרך להוציא ממנו את הדם אינו במליחה אלא ע”י צלייה בלבד. נהגו לפזר מעט מלח על הבשר ועל הכבד קודם צלייה. ובצליית כבד יש לחתוך הכבד לאורכו ולרוחבו לפני הצלייה.
115. קדושת שביעית – פירות שגדלו בשנה השביעית בארץ ישראל קדושים בקדושת שביעית. והשימוש בהם צריך להיות כפי דרך השימוש הרגיל בכל שנה, דהיינו לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. אמרה תורה “והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה” דרשו חז”ל מכתוב זה “לאוכלה” ולא לסחורה – דהיינו שאין לסחור בפירות שביעית, ועוד דרשו “לאוכלה” ולא להפסד- שאין להפסידם, כי פירות שביעית ניתנו לאכילה ולא לשימושים אחרים שערכם פחות מדרך השימוש הרגיל בהם. לגבי פירות נכרים האם נוהג בהם קדושת שביעית, נחלקו בזה מרן הב”י והמבי”ט, לדעת מרן הב”י אין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים, וגדולי דורו הצטרפו לפסק זה והוציאו חרם על הנוהג אחרת. ולעומתו המבי”ט פסק שיש קדושת שביעית בפירות נכרים. המחלוקת קיימת עד היום מנהג ירושלים כדברי מרן הב”י. אך החזו”א הנהיג במקומו כדברי המבי”ט.
116. ריחא – ריח היוצא מאיסור או מהיתר בשעת אפיה או צליה. בתלמוד נחלקו האמוראים בדבר אם “ריחא מילתא היא” ואוסרת, או “ריחא לאו מילתא היא” ואינה אוסרת. לדוגמא: בשר טרף שנצלה בתנור אחד עם בשר כשר ואינם נוגעים
זה בזה. האם מותר לאכול את הבשר הכשר. להלכה נפסק “ריחא לאו מילתא היא” ובדיעבד אינה אוסרת.
117. רשות הרבים- אחד מארבע רשויות שבת. הגדרתו היא מקום הילוך רבים כמו רחוב שרוחבו ט”ז אמה. יש אומרים שצריך גם שיעברו ברחוב שישים אלף איש ביממה, ולדעה זו אין מצויה רשות הרבים בימינו פרט למספר ערים בעולם.
118. רשות היחיד – אחד מארבע רשויות שבת. הגדרתו היא מקום שגודלו לכל הפחות ארבע על ארבע אמות, ומוקף הוא ארבע מחיצות שגובהן המינימלי הוא עשרה טפחים.
119. שהייה – שהיה הינה דין דרבנן, ועניינה – התנאים בהם מותר להשאיר אוכל מערב שבת על אש. אסרו חכמים להשאיר אוכל מערב שבת על מקור חום אם קיים חשש שאדם יחתה בגחלים כדי להגביר את חומו בשבת. אם הפך את מקור
החום מערב שבת לגרוף וקטום, או שהאוכל מבושל כל כך שהאדם מסיח דעתו ממנו, לא אסרו חכמים.
120. שביעית – השנה השביעית בכל שבע שנים. בשנה זו אסורות מספר מלאכות בקרקע מן התורה, וחלקם אסורות מדרבנן. נחלקו תנאים אם שביעית בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן. ולדעת רבי שביעית תלויה ביובל, “בשעה שהיובל נוהג – שמיטה נוהגת, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. וכן נקטו להלכה רוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן. פירות הגדלים בשנה זו קדושים בקדושת שביעית.
121. תרומה גדולה – המתנה הראשונה המופרשת בסדר הפרשת תרומות ומעשרות. מהתורה די בכמות כל שהיא [חיטה אחת פוטרת את כל הכרי], אך רבנן קבעו מספר שיעורים להפרשה [עין יפה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמישים, עין רעה אחד מששים]. כיום שהכהנים טמאי מתים מפרישים שיעור מינימום. דין תרומה גדולה בשריפה או בהשלכה בדרך כבוד. ניתן לתת לכהן שמן לצורך הדלקה, ואוכל עבור בהמת כהן.
122. תרומת מעשר – מתנה הניתנת לכהן על ידי הלוי, אחר שמקבל הוא מעשר ראשון, וממנו הוא מפריש עשירית, והיא נקראת תרומת מעשר. ובלשון התורה היא נקראת “מעשר מן המעשר”. אף הישראל יכול לקרוא שם לתרומת מעשר במקום הלוי, וכך נהוג בסדר הפרשת תרומות ומעשרות. דין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה – אסורה לזרים ולטמאים.
123. תתאה גבר – כלל בבליעת איסורים ומשמעותו היא שהתחתון גובר על העליון. לכן איסור חם הנופל תוך היתר קר שנמצא למטה, אינו אוסר אותו, שאנו אומרים שהתחתון גובר ומקרר את האיסור החם, ואין מעבר טעם בדברים קרים.
